תרומתו של גרינברג לעיצוב זיכרון השואה במחנות העקורים

עדה שיין 74 בשל המודעות הגוברת לצורך בתיעוד ובהנצחה ערכה הפדרציה של 208 כינוס ב- 18 באפריל 1946 ליום השנה השלישי למרד גטו יהודי פולין ורשה . בלומוביץ' הביא את דבר הפרטיזנים ; הרב קלאוזנר הדגיש את הצד המוסרי של המרד וקבע כי הלוחמים היו דוגמה ומופת לרעיון של איחוד העם והלוחמים למען מדינה יהודית בארץ-ישראל ; לוי שָליטַן השווה בין 209 וגרינברג הצהיר כי מרד גטו ורשה לוחמי מצדה ללוחמים בגטו ורשה ; ביטא את רצונם של ששת מיליוני היהודים שנרצחו . בנאומו הבחין גרינברג בין שני סוגים של התנגדות : התנגדות רוחנית, שהיא פסיבית באופייה, לעומת התנגדות פיזית, שהיא אקטיבית, וטען כי מרד גטו ורשה היה סינתזה בין שתי צורות ההתנגדות האלה . הוא קישר בין הלוחמים בגטו ורשה ובין לוחמי הבריגדה היהודית וראה בהם שני כוחות שלחמו תחת אותו הדגל אף שלא התאחדו . הוא קרא להפיק מכך את הלקח הציוני המעשי : השואה באירופה בשנים הראשונות אחרי המלחמה, יד ושם, ירושלים תשפ"ב, וכן את מאמרה “Chroniclers of Catastrophe : History Writing as a Jewish Response to Persecution Before and After the Holocaust” , בתוך קובץ המאמרים בעריכתם של ...  To the book