פרק חמישה־עשר: דודי אנרי

146 העובד למפעלי הפחם של צרפת . המסלול המפותל נקבע משום שהנסיעה ברכבת דרך גרמניה לא הייתה בטוחה בגלל מעשי חבלה יום- יומיים מצד מורדים ואנרכיסטים . אולם דודי אנרי לא הביא בחשבון שסבל מקלסטרופוביה ולא היה יכול להיות כלוא בעומק 600 מטרים מתחת לאדמה . הרשויות הצרפתיות הציעו לו עיסוק אחר קשה לא פחות אבל באוויר הפתוח : לעבוד בשיפוץ מסילות הרכבת שנהרסו בעת הקרבות הנוראים בצפון צרפת ובמזרחהּ . דודי הסכים . הוא היה צעיר וחסון ולא חשש להרים פסי ברזל . אווירת אחווה שררה בין הפועלים, והוא לא התחרט על שהיגר לצרפת . עלה בידו לדאוג לכל מחסורו והמשכורת אפשרה לו להתקיים ולשלוח כסף להוריו שנשארו בפולין . המצוקה בפולין הייתה קשה מאוד באותה תקופה, והם העריכו מאוד את כל מה שדודי שלח . דודי לא למד, אך הייתה לו חוכמת רחוב שרכש בחייו . הוא היה אוטודידקט אמיתי שניחן בהיגיון בריא . הוא למד צרפתית עם עמיתיו לעבודה, ושפתו אכן נותרה עממית כל חייו . עד מהרה הסתגל לתרבות הצרפתית ובילה בסופי השבוע בפריז עם חברים . הוא היה צעיר ורווק וסיפר לי שבילה היטב כשגילה את חיי פריז . כאשר הסתיים חוזה העבודה שלו, הוא ביקש לקבל א...  To the book