|
|
132 — בבית חולים ! — ואיפה אבא ? — הוא הלך אליה עם השוטר ! — ומי יטפל בנו ? — אני לא יודע ! אחותי פרצה בבכי . חיבקתי אותה ולפתע הבנתי שאם יתאכזר אלינו הגורל, יהיה עלי לקבל את האחריות לאחותי . ניסיתי לנחם אותה ככל יכולתי . כמו המבוגרים, דאגתי לשכנע אותה שהמצב אינו חמור בעוד אני שקוע בדאגה עמוקה . סיפרתי לה שגם אני אושפזתי פעם בבית החולים ושטיפלו בי יפה, שבדרך כלל שוכבים באולם גדול ובו מיטות לבנות ושאחיות נחמדות מאוד מטפלות בחולים . מחיתי את דמעותי בממחטה ועלי להודות שהרגשתי הנאה עמומה להיות חשוב לעתידה של אחותי הקטנה, שנאחזה בי בשלב זה כמו בגלגל הצלה . התחלתי לשחק איתה, וכמה קסומה נטייתם של הילדים לשכוח אסונות שנקרים בדרכם . הצעתי לה לשחק מחבואים בדירה המרווחת שלנו, והחיוך חזר לשפתיה . התחלנו לרוץ בכל החדרים והמסדרונות שבדירה . כשדוד יענקל חזר בסביבות אחר הצהריים, הוא הודיע לנו שהכל בסדר . הוא הסביר לנו שאמנו נדרסה על- ידי משאית ברחוב לַנקרי אבל שהיא בחיים ונותחה בגלל שברים רבים בזרוע וברגל ושהיא תחזור הביתה בתוך שבוע לכל היותר . הרגשנו מעודדים, אבל באותה תקופה נאסר על הילדים לבקר מבוגר...
To the book |
|
|