77 דודתי תיארה לי את המסע שלה ברכבת כדי לבוא לבקר אותי בפּאסֶה לָה קוֹנסֶפּסיוֹן . היא אף הסתכנה והסירה את הטלאי הצהוב שלה כי היהודים לא הורשו לנוע באופן חופשי . היא הרגישה שלא תעמוד בהרפתקה נוספת מסוג זה, והאימה אחזה בה בכל פעם שחיילים גרמנים עברו ברכבת וכן בתחנת הביניים בפלֶר לבדיקת המסמכים . כלומר היה עלי להתאזר בסבלנות ולחכות לסוף המלחמה כדי להצטרף לבני משפחתי . היא נשארה ללון רק לילה אחד בפּאסֶה ולמחרת, כשהיה עלינו להיפרד, אמרתי לה שוב ושוב, כמו ילד תפנוקים שמבקש קצת רחמים, שכולם נהגו בי בנועם רק כשהייתה פה איתי . הפעם העלו מילותי חיוך על שפתיה כי הזכירו לה סצנות מלפני המלחמה . היא עזבה, ואני שקעתי שוב בשגרה, בהבדל אחד, שבשלב זה כולם קינאו בי על האופניים הכחולים שלי . מאותו רגע הוטלו עלי עוד תחומי אחריות, ובייחוד המשימה לרכוב עם שובי מבית הספר כדי להביא שמנת או מי גבינה או חביצה . האיכרה מזגה אותם לכד האלומיניום שתליתי על כידון האופניים . רכבתי חלק מן הדרך על כביש סן פרֶמבּוֹ ומשם המשכתי בשביל פתלתל דרך היער כדי להגיע לחצר החווה או לרפת, ששם חיכתה לי הגברת ריגוּאַן ( Rigoin ) ליד ...
To the book