פרק אחד־עשר: השחרור

366 בעץ . כמה פרחחים "טיפלו" כך בשעתם בבחור יהודי עירום למחצה ברחוב שוויֶנטוֹיַנסקה בוורשה . רצח, הרג, נקמה ! אלה פני המלחמה במלוא הפרימיטיביות האכזרית שלה . בלי אסטרטגיה, בלי שום חשבון . שנאה, מכות ומוות ! "הגרמנים גזרו את דינם בעצמם", אמרה מרתה . "אלה כאן רק מוציאים אותו לפועל" . מה קורה לי ? מדוע אני נעצבת כשאני רואה מוט ברזל או סכין בידיו של פולני המבקש נקמת דם ? האם לא ייחלתי בקוצר רוח ליום הזה ? ועכשיו, מדוע אני חשה אי-שקט, גועל כזה כשמכים את שונאַי, את רוצחי אמי ובנותי ? האם עוד לא הבשילה בי היכולת להרגיש שמחה טבעית בגאולת הדם ? לרגעים מתכווצות ידַי לאגרופים . אני רוצה לצעוק, לזעוק בקול רם את האלם, את השתיקה הממושכת הזאת, את השתיקה הארסית הספוגה בשנאה . אבל אני ממשיכה לשתוק, הניצחון שלי עצוב . פה ושם מוטלים גרמנים הרוגים . שמא יש ביניהם גם פּאולוס כזה ? "מרתה, איני יכולה להסתכל איך מענים אותם" . "הֵלָה, הם הרגו את בעלי, את אבי ילדַי ! אז שגם הנשים והילדים שלהם יחכו לשווא לשובו של הגיבור שלהם . אולי ייגמר להם פעם אחת ולתמיד החשק לרקוד את ריקוד המלחמה" . "אילו הייתי יכולה אני לתת ...  To the book