פרק עשירי: לבד

308 את מבכה איננו . בפעם האלף העליתי את הגירה של כאבי, ובכל גופי חשתי מה הוא ישראל בשבילי . כשהוא נעלם, נעלם כל רצון החיים שהיה בי, נעלם כל חשק להמשיך להילחם . בלילה נכנסו לאולם אוקראינים וגרמנים . בפנסים שבידיהם האירו את הפנים של כל אחד ואחת מאיתנו, בחרו להם נערות יפות וצעירות והובילו אותן החוצה . בכי אמהות ויבבות ילדים התמזגו איכשהו עם געגועי לישראל . גברת בּוֹלנַצקה רעדה לידי ומלמלה בפחד : "מה עושים ? הם ייקחו את אַניה שלי ! מה עושים ? " תחבתי את ידי בחול, אַניה ירקה לתוכה, ואני מרחתי את פניה . היא פרעה את שֹערה, ונראתה כמו משוגעת . כעבור רגע האירו שני חיילים גסי רוח את הפינה שלנו . אַניה נשארה . בּוֹלנַצקה חיבקה ונישקה אותי . ישבתי מכווצת, חירשת ועיוורת . הגוש האנושי המה ולחשש . מבחוץ נשבה אימה . חלמתי חלומות זוועה בהקיץ . "ישוע, ישוע האהוב", ייבב מישהו . לילה אפל וזדוני ריחף סביבנו . לילה עלום, סמיך ומוזר . שום דבר לא היה מציאותי . מבעד למחשבות המבולבלות שלי חדרו חוויות כמו ציפורים מפרפרות שנלכדו ברשת . תמונות מן העבר, תמונות מן הימים האחרונים . מילים של אהבה צרבו את לשוני, חנקו א...  To the book