פרק שביעי: רָדוֹשץ'

254 בעלה ואת הילדים . עם הנץ החמה ביקשה שאלך לקרוא למיילדת . בדיוק כשחזרתי יצא יוּזֶף לעבודה . קַז'יה כבר שכבה במיטה . "גברת הלנה, היא בדרך ? לכי תגידי לה שתזדרז ! " רצתי שוב, וחזרתי כעבור עשר דקות עם המיילדת . היא לא הספיקה לרחוץ את הידיים, וכבר נולדה הילדה, גדולה ושמנה . קַז'יה שכבה מסופקת במיטה, והתבוננה בשלווה במיילדת רוחצת ומלבישה את היצור הקטן . אני כל כך מקנאה בה ! איפה אלד את הילד שלי ? לאן אלך איתו ? לא נשאר עוד זמן רב עד בואו . אפילו לציפור יש קן, ואילו לי אין כלום, כלום ! הילדים שמחים מאוד באחותם הקטנה . קרובי משפחה באים, מביאים מתנות . קַז'יה פורחת, בריאה . יוּזֶף הצליף באצבעו על אפה של הקטנטונת וצחק כשפרצה בבכי . בזמנים קשים ונטולי תקווה מופיע לעיתים קרובות ניצוץ מאיר שאליו מתנקזות המחשבות בביטחון . נדמה ש"שם" יגיעו הייסורים לקיצם . "שם" תיגמר החשכה, ייגמר האסון . כך דימיתי כשהזמינה הבּוּטקוֹבסקית אותי ואת ישראל לבוא לרָדוֹשץ', שבה היא ומשפחתה מבלים בכל שנה את חודשי הקיץ . היא הדגישה שהיא מזמינה אותנו רק ליום ראשון כי לא רצתה לגזול אותי מקַז'יה שזקוקה לי עכשיו מאוד . הבּוּ...  To the book