200 ציפורניה עשויות . העבודה הקשה, ההיריון, הפחד, הדאגה המייסרת לישראל — כל אלה חותרים תחת בריאותי ומשאירים את חותמם על פני . "חיהל'ה, המראה שלך מפחיד אותי", שבה אסתר ואמרה . הבטתי בעיניה . הן היו עצובות ומיואשות . למה קשה כל כך לדעת מה קורה בליבו של האחר ? וכי היא סובלת פחות ממני ? אסתר סיפרה משהו בחיפזון, ניסתה להספיק לפני שובה של קַז'יה . לא הבנתי ושאלתי : "מי ? מה ? " "אינך מאמינה ? " היא מתרגשת . "אינך מאמינה ? דיברתי איתה בעצמי ! כל המשפחה ניצלה מן המחנה בחיז'ין, וחוץ מהם יש עוד יהודים באותו מחבוא" . "מי ? " אימצתי את מוחי . "נו, מה תגידו על זה ? אני מספרת לה סיפור שלם, ועכשיו, בסוף היא שואלת 'מי' ? איצֶלֶה מסטוֹצֶ'ק ! איצֶלֶה ואשתו, הבת שלהם, הבן והחתן נמצאים כולם אצל מהנדס פולני ששכר דירה, התקין מקומות מסתור, מביא להם אוכל וכל מה שהם צריכים . כבר הייתי אצלם . רוצה להיפגש איתם גם את ? " "את מאמינה ביושרו של הפולני ? " שאלתי . "האם זו אינה מלכודת לתפוס כמה עשרות יהודים בבת אחת ולמסור אותם לידי הגסטפו ? " אסתר התרגזה, כעסה, רצתה להוכיח לי שאני טועה, והבטיחה לי שלא יקרה לישראל דבר ...
To the book