211 באוזני צפירת האזעקה . מיד כבו האורות, וכולם נאלצו להסתתר במנהרות התת-קרקעיות . התיישבתי על בול עץ שנועד לבניית קירות המנהרות . אוזני קלטו רעש מנועים . אוויר הלילה החורפי והצח נשא בבירור את שאונם החזק של מנועים בלתי נראים רבים . "מפגיזים ! " לחש מישהו . ואכן, נשמעה שורה ארוכה של התפוצצויות כבדות וחזקות, אך במקום רחוק, עשרה או אולי עשרים קילומטרים מאיתנו . נרדמתי בחיקה של גומחת אבן . לא שמעתי את צפירת ההרגעה, ידיים זרות ניערו אותי מהשינה . לא זיהיתי היכן אני . איברי הרדומים והנוקשים מנעו ממני לציית . כחולה קשות גררתי את עצמי אל עמדת העבודה . היה לי קשה מאוד להרים את את החפירה . היה לי עצוב כל כך והרגשתי שדמעות חונקות את גרוני . גיהינום האבן נראה לי כשיא הסבל האנושי האפשרי . הקור העז דחף אותי לתנועות מהירות . אט-אט שוב התחיל הדם לזרום בחיוּת בעורקים . המחשבות הפסיקו לשתק את התנועות . עבדתי עד הבוקר ושוב השׂתרכתי אל המחנה . הרגשתי שאם לא היו מעירים אותי הייתי בורח מן המחצבה אל המרחבים הלא-נודעים בצורה היפה ביותר שהיה אסיר יכול להעלות בדעתו . בדרך נודע לי שהיום יבקר רופא במחנה, רופא שבו...
To the book