בדרך

69 נאחזו במסגרת החלון — וקפיצה לתוך החשֵכה . סוללת הרכבת המכוסה עשבים בלמה את רעש הנפילה, והחושך — את הבריחה . אחריו השני — הפעם מהר יותר ובמתח רב נדחק מעבר לחלון, נתלה בידיו, ניתק מהקרון וקפץ בשקט כמו הראשון . דממה בקרון, ושקט בחוץ . הצליחו ! תודה לאל ! רגע אחר כך נשמע מטח יריות . הרכבת נעצרה . הבריחה נחשפה והחל מרדף, אך כעבור רגע קט המשיכה הרכבת בדרכה . התברר שהחשֵכה מנעה את ביצוע המרדף . המשכנו בנסיעה באיחולי הצלחה לבורחים . העמידה במשך שעות אילצה אותנו לחפש נקודת משען . הרגליים התאבנו בהדרגה, והעברת המשקל מרגל אחת לאחרת לא סיפקה שום הקלה . התחלנו לחפש מקום ישיבה לשינה כיוון שלא היה סיכוי לשכב . דחוקים איש לחברו התיישבנו על הרצפה וקירבנו את הרגליים לגוף כדי לתפוס מקום קטן ככל שאפשר . התנוחה הזאת התחילה להציק כבר אחרי זמן קצר, אך לא הייתה כל אפשרות לשנות אותה . הרגליים התאבנו . העייפות הרבה הפילה עלי תנומה קלה . הצחנה עִרפלה את החושים, והקצב המונוטוני של גלגלי הרכבת הִשרה תנומה . בקרון שררה דממה, חורקת מעט, מתנשמת . היא הופרה בקולות שונים ומשונים של הטבע האנושי, היא החניקה בסירחונה ....  To the book