פרק שביעי אחרי השחרור

124 היקרה . הייתה לה תקווה לחיות . היא לא תיארה לעצמה שהרוצחים יובילו אותם לטבח . מצאתי את הכל במקומו כאילו לא קרה דבר . אותם שמים, אותה אדמה, האגם הגדול של סְוויר והחוף שעליו היו ילדינו מבלים ורוחצים, ההר הגדול שהיה פנינת החן של העיירה, הרחובות הנוצריים, הבתים, הכל שלם . כל הילדים הנוצרים הצעירים גדלו, כולם חיים ושמחים, אף אחד מהם לא נרצח . הם הרי עזרו לרצוח אותנו . לא מצאתי את הקיבוץ היהודי שמנה 850 איש, שחי בעיירה מאות בשנים . לא מצאתי את הנוער היהודי המשכיל שלמד בווילנה, בוגרי הגימנסיות והאוניברסיטאות, אילנות צעירים ויפים שנהנו מחינוך של אמהות שהקדישו את חייהן למען ילדיהן . לא מצאתי את בתי היהודים . חלקם הגדול נהרס . ביתו של חמי וכן ביתו של גיסי מיכְל אף הם נהרסו . לא מצאתי את בעלי יוּדֶלֶה ואת שני ילדי היקרים שלא אשכח לעולם, בתי זלָטֶה בת העשרים, בוגרת הגימנסיה, ובני משהל'ה בן השלוש-עשרה, שהיה תלמיד הכיתה הראשונה בגימנסיה . לא מצאתי את אהובי היקרים, את חמי שֶפּסל פישר, את גיסתי מלכה גוּרֶס ובעלה יוּדל גוּרֶס ושלוש בנותיה, פרוּמֶה בת השמונה-עשרה, זלָטֶה בת השש-עשרה, וחיה-בֵּיילֶה ב...  To the book