פרק שישי בפלוגת הייצור הפרטיזנית ביערות

110 שהוא מכיר אישה שאינו מכיר . ביקשתי ממנו מאוד וסיפרתי לו כי בן הדוד של בעלי התגורר בסווינציאן — חיים דוד לוין . חַצְקְל אמר לראש הקבוצה שאינו מכיר אותי אישית, אבל את בן הדוד של בעלי הוא מכיר היטב . אולם ראש הקבוצה אמר שהוכחות כאלה עדיין אינן מספיקות . הוא נתן בי מבט קשוח והורה לחייל ללוות אותי . נבהלתי מאוד מהמבט של המפקד וגם מהחייל . הוא היה חמוש בנשק אוטומטי טעון . הבעת הפנים שלו הייתה של פרטיזן אמיתי . לפרטיזנים הייתה הבעה מיוחדת . הפרטיזן צחק רק לעיתים נדירות, מעולם לא ראיתם על פניו חיוך, אלא איום ונקמה, והלב היה טוב יותר מהבעת הפנים . על פרטיזן כזה הטילו ללוות אותי . הוא אמר בקול קשוח "סטופּאי ! " — "לכי קדימה ! " — והוביל אותי 20 דקות דרך כל הכפר, שאורכו היה יותר מקילומטר . לבסוף הוא הביא אותי לבית . אני כבר חשבתי שזה סופה של הטרגדיה . נגזר גורלי למות . לא יעזרו שום "חוכמות" . כשם שהצלחתי להסתתר מהכדורים הגרמנים, כך עלי למות עתה מכדור רוסי . כמה גדולה הייתה הפתעתי כשהוביל אותי לבית נוצרי שבו היה המטבח שלהם והורה לחייל אחר לתת לי מזון . נתנו לי בשר עם מרק . ליבי נעשה שמח יותר, ...  To the book