פרק ד: העניין האלוהי

תבונה נגד עצמה 228 ה שפ ע ה שנת הכרל הייתה קכובה ביותכ להגות כיהרל . שני ההוגים הללו קד ו אוכיינטציה ש כנית והדגישו בהגותם יסודות פכטניים ( לאום, אכץ, זכע ) תוך כדי ביקוכת כה על ס כות ה דע התאוכטי . כיהרל תח ביקוכת על כאשית האכיסטוטליזם בהגות היהודית ב אה השתיים עשכה ו הכרל — על שיאו ול עשה על תחילת שקיעתו וקכיסתו . ההבחנה ביניהם היא, שכיהרל דבק ככל האפשכ ב ש עויות ה קוכיות של ה ונחים האכיסטוטליים, הנאופלטוניים והשיעיים . הוא תח ביקוכת על תוכות פילוסופיות נתונות, אך שי כ באופן כללי את ה ובנים ה קוכיים של ונחיהן . לעו ת זאת כפי 2 הוא סילק על פי כוב שהאככנו להכאות לעיל הכרל נקט בדכך האיכוניה . את ה ש עויות ה קוכיות של ה ונחים הפילוסופיים ויצק בהם ש עויות אחכות . זאת עשה כ עשה לסתוכ, כדי להפכיך את ה ש עויות ה קוכיות . כיהרל השת ש בטכניקות ספכותיות אחכות . הוא כתב דיאלוג, ה וככב שוכה של טענות על ההיסטוכיה היהודית, על ה סוכת של ההתגלות ועל האי ות שלה . הכרל כתב ונוגכפיות ש בחינה תודית הן פכשנויות לדבכי חזרל בעיקכ . גם אי אפשכ להשוות את הסגנון האלגנטי וה בכיק של כיהרל לסגנון האקלקטי והכבד של...  To the book