דיברה תורה כלשון בני אדם מהקטגוריות האריסטוטליות לבלשנות העברית בפרובנס של המאה הארבע־עשרה

משה קהן 456 ומקוריים היה יוסף כספי . כפי שהראתה חנה כשר, כספי העצים את הכלל, ופרס אותו על קשת רחבה מאוד של נושאים, ונפרטם בהמשך המאמר . מקובל לחשוב כי השימוש בכלל זה בימי הביניים הוא במהותו פרשני והגותי, כדברי חגי בן שמאי : 'עיקר החידוש בימי הביניים הוא בשימושו של עיקרון זה בפרשנות המקרא, וכעיסוק העומד בפני עצמו ובזכות עצמו, או במסגרת הגותית ככלי בפתרון בעיית הביטויים המקראיים המגשימים את האל או המאנישים 3 ואכן, אצל רוב הפרשנים והפילוסופים בימי הביניים שימש עיקרון זה אותו' . כעיקרון פרשני-הגותי . במאמר זה אצביע על קשר מהותי שיוסף כספי בספרו רתוקות כסף מזהה בין אספקטים לוגיים אריסטוטליים הקשורים למשמעות השפה ובין 'דיברה תורה כלשון בני אדם' . במילים אחרות, כספי מקשר את הכלל הזה למערכת כללים רחבה יותר, המעוגנת בעיקרה באורגנון האריסטוטלי . שתי מטרות למאמר זה . האחת היא להבין כיצד כספי משתמש בכלל 'דיברה תורה כלשון בני אדם' ומהן השלכותיו הפרשניות של הכלל ; האחרת, והעיקרית, היא לקשור את שרשרת ההיגיון האריסטוטלית לַכּלל . חשיפה זו תבהיר מה היה חידושו הגדול של כספי בכתביו בכלל וב רתוקות כסף בפר...  To the book