פתיחה לחלק הרביעי

יהדות ואנתרופוסופיה 752 ליהדות שלאחר תקופת המקרא הן ספורות . בנוגע לספרות חז"ל, שטיינר הזכיר כמה הגדות והסבירן, אך מהסבריו ניכר שהוא לא היה אָמוּן על עולמם הרוחני 2 דרך עיסוקו בתורת הקבלה מלמדת גם כן, שהבנתו בתחום דעת של חז"ל . זה הייתה קלושה ומוטעית ( להלן, פרק כ ) . ספק גם אם הכיר את המחשבה הפילוסופית היהודית של ימי-הביניים ( הרמב"ם נזכר בקצרה בספרו "חידות הפילוסופיה", ב עמ' 53 ) , ואת המחשבה היהודית המודרנית ( שלמה מימון והרמן כהן, שהושפעו מקאנט, נזכרים בספרו זה ) . אם כן, באיזה מובן, אם בכלל, אפשר לכנותו פרשן של היהדות . עֶמדתי בסוגייה זו היא כדלקמן : היות ששטיינר טען שהוא לא זקוק למקורות גופם כדי לעמוד על פשרם, משום שהוא נסמך על מקור מידע חוץ-טקסטואלי ( "הכרוניקה האקשית" ) המאפשר לו הבנה כוללת של רוח המקורות, וכן ירידה לפרטיהם מתוך רוח כוללת זו, וכיוון שלדידו אותה רוח נוכחת הן במקרא והן במקורות יהודיים שלאחר תקופת המקרא ( היא רוח היהדות ) , אני מתייחס אליו כאל פרשן היהדות בכלל . כלומר, איני מערער מבחינה עקרונית על אפשרות של קבלת מידע על מקורות כתובים מחוצה להם, אך התנאי להכיר במיד...  To the book