ד. גישתי בפירוש משנת שטיינר

יהדות ואנתרופוסופיה 70 בתלמידיו ליישמם : א . בחינה מחשבתית קפדנית וזהירה של רעיונותיו . ב . בחינת דבריו ואימותם במישור ההשוואתי-הטקסטואלי . צעדתי בדרך שהוא התווה לתלמידיו עד למקום שבו נפרדו דרכינו, וביקורתי עליו, הן במישור העיוני הן במישור המוסרי, נמשכת מתוך אותם העקרונות . בחנתי את עמדותיו על היהודים ואת פרשנותו למקורות היהדות, וכן בחנתי את מהלכיו הפילוסופיים בספרו “הפילוסופיה של החירות" , והגעתי למסקנה שהם אינם עומדים בקריטריונים העיוניים והמוסריים שהוא עצמו ביקש להעמיד . יוצא אפוא, שאף ששטיינר סבר שתורתו האנת' זהה לאידיאל האמת, לטענתי היא אינה זהה לאידיאל זה, הנבחן באמצעות המחשבה והתבונה . סבורני שביכולתי להראות ברמת סבירות גבוהה שבנושאים שבחנתי במשנתו, ושבהם אני דן, מחשבתו נסמכת על חצאים ורבעים של אמיתות ואף פחות מכך . במילים אחרות, לטענתי שטיינר אינו איש רוח אמין, או שהוא אמין באופן דחוק מאוד . איני יכול להתייחס אליו כאל 32 בעל כושר דידקטי ווֶרבלי מופלג, כפי שציינתי איש אמת, אלא כאוקולטיסט בהקדמה . למעשה, ביקשתי לאמץ את גישתו ההרמנויטית [ = הפרשנית ] של ליאו שטראוס, הבחנתו בין פיר...  To the book