צער ותקווה זיכרונות מאותה מלחמה

7 למציאות של חלום . למחרת, כולם נסעו לשמוח עם המשפחות והחוזרים . אני נסעתי ליוליוס ואמיליה ובכינו את שמחתם של אלה ששבו . בכינו על בנם שלא חזר, בנם יחידם אשר אהבו כל כך . הורים שלא לקחו את בנם – והוא הלך . הורים שלא העלו את יחידם אל ההר – והוא עלה . הורים שלא עקדו את שאהבה נפשם – אך אש המזבח אחזה גם בסבך . מאז, כמו רבים אחרים ביחידה ובצבא, שמרתי על קשר עם המשפחה ובימי זיכרון היינו נפגשים שם בביתם במושב קדימה וכואבים יחד את אובדן בנם . עם השנים, אבא יוליוס הלך לעולמו . בערב ראש השנה 2002 הלכנו לפקוד את אמיליה של אלפרד, שספרה את רגעיה האחרונים . היינו שם משפחה גדולה : קצינות הנפגעים ששרתו מאז המלחמה ההיא, סמלות הת"ש לדורותיהן, מפקדים וחברים אחרים שפגשו את האישה הגדולה הזאת, נקשרו לנפשה והלכו איתה יד ביד לאורך השנים . שם על ערש מותה, חזרו אלי תמונות המפגש הראשון בינינו . היא, בת דמותו של הצער היהודי המחפש נחמה ; ואני, נציגה קטנה של התקווה הגדולה, שלא ידעה לשמור לה על היקר לה מכל . והרחק משם בקצה השני של הרגשות ניצב עמוס לוינברג . זה שנפשו קרסה אל מול האויב, זה אשר מסר את סודות הצבא ועורר ע...  To the book