פרשת נשא נזירות ופרישות

240 | ספר במדבר יש לציין כי מפרשים אחרים ( כגון : ראב"ע, רמב"ן, וכן תרגום אונקלוס ) סבורים כי הביטוי 'חטא על הנפש' מתייחס לתקלה שאירעה לנזיר בהיטמאו למת . ואף על פי שהתרחשה לאונסו, הרי זו אחריותו לדאוג להישמר מלהגיע לכלל קלקול נזירותו . נצי"ב בפירושו העמק דבר על פסוקנו חולק על תפיסה זו ואומר כי כאשר מת על הנזיר מת "בפתע פתאם" ( פס' ט ) , ברור "שאין שום אשמה על הנזיר", וממילא חטאו הוא "שפירש עצמו מן היין" . אכן, אלולא נקלע לנסיבות שסתרו את נזירותו, לא היה נקרא חוטא על הנפש, "שהרי כדאי [ = ראוי ] הוא להזיר עצמו מן התענוג הגשמי כדי להשיג תענוג רוחני של דבקות בה' . אבל אחר שאירע לו באונס זו הסיבה, אות הוא שאינו ראוי לכך, ואם כן בחנם צער עצמו מן היין, וביקש דבר שגבוה מערכו" . כלומר, נזיר המסיים כהלכה את תקופת נזירותו אינו נחשב כמצער עצמו מן היין, שהרי המיר בהצלחה תענוג גשמי בתענוג רוחני שאין ערוך לו . במאזן 'חשבונאי', צער הפרישה מן היין בטל בשישים, על דרך המליצה, בעונג ההתקרבות לה' דרך הנזירות . אולם, במקרה של נזיר שנטמא מתברר למפרע שנצטער מן היין על חנם, פרישה שיש בה משום חטא . על פי פירוש...  To the book