החלק הרביעי - פס' מח-סו

190 איכה : מייאוש לתפילה קונן "פַּחַד וָפַחַת הָיָה לָנוּ הַשֵּׁאת וְהַשָּׁבֶר" ( פס' מז ) , והיחיד מגיב על כך מייד, ומקונן את קינתו על השבר שאחז בעם : "פַּלְגֵי מַיִם תֵּרַד עֵינִי עַל שֶׁבֶר בַּת עַמִּי" ( פס' מח ) . מפסוק מט ועד סוף הקינה, היחיד מביע דברי אמונה בישועת ה', אך בעיקר הוא מביע את תלונתו על מצבו . ישנם שינויים משמעותיים בין תיאור צרותיו של היחיד בחלק הראשון של הקינה לבין תיאור צרות היחיד בחלקה האחרון . בחלק הראשון ה' הוא האויב והוא דוחה את התפילה, ואילו בחלק האחרון ה' הוא המושיע ושומע את הזעקה לישועה מידי העמים שהם האויב . בחלק הראשון הסובל נמצא על סף ייאוש, ואילו בחלק האחרון הסובל מודע לצדק האלוקי ומבקש מה' שיעניש את מתנגדיו . בגלל הבדלים אלה יש שסברו שהיחיד המדבר בחלק האחרון של הקינה אינו זהה עם דמות היחיד בחלקה הראשון . 151 אפשרות אחרת היא שזו אכן אותה דמות, אך דעתה הפכפכה . לאחר שהיחיד כבר הביע את ביטחונו ואת תקוותו ( בחלק האמצעי של הפרק ) , הוא חוזר שוב למצב של חוסר ביטחון בחלקו האחרון של הפרק . 152 בגלל החזרה לדברי תלונה, רבים סברו שהמסר התיאולוגי אינו מסר של תקווה...  To the book