אחרית דבר

256 רקפת אפרת הולצר בעולם אבל כולו פנימיות . בתוך עצמו, מחוץ לעולם, הוא על סף הקיום . על סף השפה . היכולת הלשונית קיימת, אולם המילים נאלמות . הלשון טווה שתיקה . משפטים מסרבים להתחבר . אין טעם לנסות לדברר את התהום . מי יבין ? אילו מילים יכולות ללכוד את הנפילה ? כיצד ניתן למסגר את ייסורי המעמקים בתיבות קטנות של שפה משותפת ? כיצד ניתן לסמן את האין המאיין כול ? את מה שהיה או לא היה ובכל מקרה איננו ? המחשבות הרצות במעגלים משתתקות לנוכח הניסיון לנסחן, וריק משתלט על המרחב הפנימי . השחור בולע הכול, או הלבן, צבע חסר צבע, מצמצם הכול ללא כלום . על סף הידיעה, כמי שיודע רק היגדים שליליים - יודע רק מה לא ; כמו הספקן של דקארט לפני הקוגיטו, הוא יודע שאולי לא, ולכן בוודאות שלא . כמו בארטלבי של מלוויל, יש לו העדפה : הוא מעדיף שלא . על סף החיים . בשינה מרובה או נדודיה, ההזיה, החלום, הפנטזיה מחליפים את מציאות החיים היגעה, הנגררת . "למות : לישון / כן, זה הכל - ולהגיד שבשינה / אנחנו מחסלים את מכאובי הלב / ואלף המכות שהבשר-ודם / יורש" ( שייקספיר, המלט ) . לישון : למות . הכישרונות, האפשרויות והתבונה מחלידים ל...  To the book