לחודים בתקווה 184 קברות, בתי אף הגיעה מרחוק בניגוד להנחיות . אנו העזנו ויצאנו לבית ה , ממחלת סרטן הלבלב . היא 46 עמדנו, והתלכדנו עם הליכתה בטרם עת, רק בת כבתה במהירות כמו גפרור, ואנו עוד לא קלטנו שהיא איננה . הסתכלנו במצבה הטריה שהקים לה באהבה רבה בן זוגה, דיברנו קצת, בכינו הרבה ונפרדנו כל אחד לביתו . הנכדים עם אביהם, בתי לביתה ולמשפחתה ואני לביתי, להמשיך באבל לבדי . וכך הצטרפתי לכל עם ישראל, ספונה בביתי עם עצמי, ומחוברת בצינור החמצן של החדשות, לדעת ולהבין מהי מגיפה ולמה נקלענו . לחיות עם הפחד בפני הלא נודע . , נכדים ) , לא לצאת, מסוכןההנחיות נחתו עלינו : לא להיפגש ( גם לא עם ילדים + . 65 ביותר לבני ותוך כדי ספיגת מידע חדש ( אמין ולא אמין ) נשארתי לבדי לעבד עם עצמי את תופעת המגפה ואת האבל שלי . יום חלף אחר יום, ואני כלואה בבית כמו כולם, מחוברת לטלפון, לטלוויזיה, לרדיו ולעיתון . צורכת חדשות ועובדות ומנסה להבין אותם . העובדות והחדשות זרמו ללא הרף ואני בלעתי אותם בשקיקה, הדברים השתנו לא מדי יום לעיתים מדי כמה לא לצאת, לא להיפגש עםהכל היה אסור, – שעות, המהפך בחיים היה עצום אנשים, לא להתרחק...
To the book