טיעונו המהותי של קאנט

הראשונה . אם אנו אומרים ש " המושא לבדו חייב להפוך את הייצוג לאפשרי " הרי שאנו מרמזים לכך שלסובייקט בהכרח אין כל נגיעה בתהליך . השלכת הדבר היא שלסובייקט לא יכולה להיות כל זהות משל עצמו , שהתודעה חייבת לא להיות דבר מה מסוים , שההכרה חייבת להיות מדיום " דקיק ושקוף ", בהשאלה , שעליו , או דרכו , 9 המציאות רושמת את עצמה . במילים אחרות , קאנט הניח — כפי שהניחו רוב ההוגים לפניו — שהאובייקטיביות מניחה מראש מטפיזיקה של סובייקט חסר זהות , שמקורה בריאליזם הנאיבי . אולם ברור שהמטפיזיקה הזאת של התודעה היא חסרת תקווה . זו הייתה הנחת היסוד הבאה של קאנט . הסובייקט היודע הוא משהו : תהליכיו סיבתיים ומוגדרים , והם מעצבים את מודעותו . במילותיו של קאנט , כאשר אנו חווים אנו " נשארים כלואים תמיד בקרב ] דברים [ 10 מותנים ", תנאים ההופכים את חוויותינו ל " סינתזה סופית " . זוהי הסיבה לכך שריאליזם נאיבי היה מפעל בלתי אפשרי . הסובייקט היודע אינו לוח חלק , חסר זהות , כך שלא ייתכן שהמושא לבדו הופך את הידע לאפשרי . בהינתן זהותו הסופית והמוגדרת , הסובייקט היודע מעורב בייצור חוויותיו , והוא אינו יכול לגזור מה אכן אמיתי...  To the book