מסקנתו הספקנית של קאנט

הקדם - מודרנית בדבר אמונה וחובה מפני פלישותיה של הנאורות . התקפתו על התבונה של הנאורות — יותר משל כל אחד אחר — פתחה את הדלת למטפיזיקאים האי-רציונליסטים והאידיאליסטים של המאה התשע-עשרה . חידושיו של קאנט בפילוסופיה היו אפוא תחילתו של המסלול האפיסטמולוגי לפוסטמודרניזם . קאנט נחשב לעיתים כתומך בתבונה . רגילים לטעון שהוא תמך במדע ; שהוא הדגיש את חשיבות העקיבות הרציונלית באתיקה ; שהוא הניח עקרונות מכוננים של תבונה כדי להדריך את חשיבתנו , אפילו את החשיבה על דת ; שהוא התנגד לדברי הטירוף של יוהן האמאן וליחסיות של יוהן הרדר . לכן , ממשיכים וטוענים , מן הראוי 2 לשייך את קאנט לפנתיאון של גדולי עידן הנאורות . זוהי טעות . שאלת היסוד של התבונה טמונה ביחסה למציאות . האם התבונה מסוגלת לדעת את המציאות ? האם יכולתנו התבונית היא פונקציה קוגניטיבית השואבת את חומריה מהמציאות , מבינה את חשיבותם של החומרים הללו ומשתמשת בהבנה זו כדי להנחות את פעולותינו במציאות , או שאינה כזו ? זוהי השאלה המחלקת את הפילוסופים לשני מחנות — בעד ונגד התבונה . זוהי השאלה היוצרת חלוקה בין גנוסטיקאים רציונלים לבין ספקנים , וזו הייתה ...  To the book