|
|
ג׳ורדן ב . פיטרסון | 96 עשרות שנים, מדי יום, היה קופץ הביתה לארוחת צוהריים ובת הייתה מגישה לו מרק ( לרוב, משומר ) וסנדוויץ' . עד שיום אחד התפרץ עליה ללא כל אזהרה : "למה, למען השם, צריך לאכול מהצלחות הקטנות האלו ? ! אני שונא אותן ! " אכן, היא נהגה להגיש לו את הסנדוויץ' בצלחת קטנה . המומה קלות, סיפרה בת על ההתפרצות לבנותיה . עד היום צוחקים על זה . עשרים שנה הגישה לו את הסנדוויץ' על אותן צלחות עד שנזכר לפצות פה ? איך הייתה יכולה לנחש שכלי ההגשה שלה מעצבנים אותו ? מעולם לא התלונן עליהם קודם . כמובן, ייתכן שאלו בכלל לא היו הצלחות, אלא משהו אחר לגמרי שגרם לו להיות נרגן באותו יום . ובמובן מסוים, גודל של צלחת הוא עניין פעוט . אבל במובנים אחרים, זה בכלל לא עניין פעוט . ראשית, משום שכל מה שחוזר על עצמו מדי יום הוא משהו בעל חשיבות . כמו ארוחות צוהריים, למשל . לפיכך, אם קיימת טרדה תמידית, גם אם היא פעוטה, יש לעשות משהו בעניין . שנית, משום שהזנחה של דברים יומיומיים פעוטים ( והם לא פעוטים, אם הם יומיומיים ) זו טעות נפוצה מדי . הינה הבעיה : קחו טרדה פעוטה, הכפילו אותה במאות או אלפי פעמים, צרפו הכול י...
To the book |
|
|