קֹול דְּמָמָה דַקָּה בין דיבור לשתיקה בתפילות לשלום

34 ק וֹל דְּמָמָה דַקָּה הדתי, הריטואל, יש בו משום יסוד מנוּכּר, יסוד של אני-לז ; יחסי אני-אתה מחייבים התעלוּת מעֵבר למוסדות אלו . אדון השלום פורץ אפוא את גבולות המוסד הדתי, את גבולות בית התפילה הפרטיקולרי, המבטא יחסי אני-לז, ומציג תפילה לשלום שהיא שיחה אמִתית, של יחסי אני-אתה . השלום הוא תולדה של דיבור דיאלוגי, 'השיחה כהווייתה', פנייה שבלב אל בן-השיח, ההופכת את הלז לאתה, את האובייקט לבן-שיח, ומכוננת עמו דיאלוג . בניגוד לתפיסה התֵאוּרגית, אין הגישה הדיאלוגית מבקשת לשנות את האחר, אלא לקבל אותו כמות שהוא . השינוי, אם הוא שינוי, הוא תמורה פנימית המתחוללת בסובייקט ובאופן שבּוֹהסובייקט תופס את האחר . אָז נִדְבְּרוּיִרְאֵי יְהֹוָה אִישׁאֶל רֵעֵהוּוַיַּקְשֵׁב יְהֹוָה וַיִּשְׁמָע ( מלאכי ג, 16 ) . אם נפרש פסוק זה על פי הפילוסופיה הדיאלוגית, הרי שאת המילה נִדְבְּרוּ יש להבין כמי שמכילה בתוכה את כל סימני ההיכר של 'שיחה כהווייתה' . ביסוד הדיאלוג הבובריאני עומדת הזיקה בין האני ובין האתה . הזיקה מבּחינה אונטולוגית משמעה כי כל אחד מאִתנו הוא יצור חלקי, לא שלם, ורק הזיקה בין האני ובין האתה יוצרת את ה...  To the book