גטו לודג'

61׀ אדוארד רייכר "אלה הגרמנים," לחשה פולה, אשתי הצעירה והעדינה, שעיניה היו אפורות-ירקרקות נהדרות . היינו נשואים אז פחות מארבע שנים . אפילו בחלומותי הפרועים לא הייתי מעלה בדעתי שהאישה הזאת, שעמלתי להקיפה בעושר ובנוחות ופינקתי אותה בכל מאודי, תגלה בזמן המלחמה תעצומות נפש מדהימות כל כך . בכל שנות המלחמה היא רוממה את רוחי ברגעים שבהם הותשתי לחלוטין והוכיחה כוח עמידה מופלא . התחתנתי איתה מאהבה טהורה, וזו היתה ההחלטה הטובה ביותר שקיבלתי בחיי . אֶלז'וּניה הקטנה שלנו לא התעוררה מהרעש . היא המשיכה לישון בשלווה במשך כל שעות ההפצצה . עם בוקר היה שדה התעופה הצבאי לערמת גרוטאות מעלה עשן . כשישבנו לאכול, הדלקתי את הרדיו . שמעתי שגרמניה תקפה את פולין, ובכל זאת לא קלטתי את מלוא משמעות הדבר . כעבור כמה ימים היינו בעיצומה של מלחמה . 2 השכם בבוקרו של 6 בספטמבר טלפן אלי אבא שלי וביקש ממני לבוא מיד לביתו שבלודג' . הוא היה בן שמונים ושתיים, בודד וחולה מאוד . אמנם הייתי אצלו יומיים קודם לכן, ומצבו היה מניח את הדעת, אבל גם בִּכייה הנואש של אשתי לא הניא אותי מביקור נוסף . למרבה הצער, כל חששותיה של פולה התאמתו ...  To the book