פרק ראשון: כריזמה

28 פרק ראשון דמותו מרחפת מול עיניי עכשיו בצורה מוחשית לחלוטין . קומתו גבוהה, גופו רזה ושרירי, שערו קצר, עורו שזוף, אפו דומיננטי ועיניו בהירות וחודרות . הרגליים כאבו בכל צעד, הגב כרע תחת משא האפוד ופק"ל כדורי מא"ג שסחבתי, הנשימה שלי הייתה כבדה . החושך היה כמעט מוחלט ובכל רגע הייתי בטוח שאפול . חלמתי על הנ"נ — רכב השטח הפלוגתי שליווה אותנו מאחור עם חובש, מים ומזון — על ספסליו המרופדים ועל האפשרות הנפלאה לעצור את המסע כי "כואב לי הגב", כי "כואבות לי הרגליים" וכי "אני כבר לא עומד בזה . " חיכיתי להזדמנות שבה אפנה לאחד המפקדים ואבקש ממנו להפסיק לי את המסע . בעודי שוקל את בחירת המילים לפנייה לסגל, ראיתי את המ"מ עומד בצד הדרך, ומביט בנו, המחלקה שלו, עוברת בסך . מה הוא עושה כאן ? למה הוא נעצר ? אם הוא נעצר, למה המסע ממשיך ? בעודי מהרהר בכך ביני לבין עצמי, קלטתי שהיה לי רגע קצר לבקש ממנו לסיים את המסע — אך המחלקה צעדה ואני בתוכה, והחמצתי את ההזדמנות לפנות אליו . המשכתי לצעוד מאוכזב מעצמי, כשלפתע שמעתי צעדים קלים לצדי . זה היה המ"מ שרון . "מה המצב, סנג ? הכול בסדר ? " שאל אותי בקול שקט ומעט צרוד ...  To the book