|
|
20 הדס שבת נדיר לצידו, וכך המשחק הופך באחת ממשחק ילדים תמים לרגע טראומטי שבו הדובר מאבד את ה"הוא", לרגע שבו ה"הוא", הילד, נעלם . המשחק מגיע לנקודת אל-חזור : "מֵאָז אֲנִי מְחַפֵּשֹ / כָּל כָּךְהַרְבֵּה שָׁנִים" . הדובר השירי נותר מובס לנוכח תחושת האובדן של הילד שהיה ולא ישוב עוד : "צֵא כְּבָר, צֵא, / אַתָּה רוֹאֶה שֶׁנִּכְנַעְתִּי" . בקריאה שנייה של השיר נדמה כי מבעד לעמדת הקורבן המוצגת בו בגלוי מתגלם בשיר גם משחק סמוי בין זהות הרוצח לזהות הבלש : בעוד הרוצח מבקש להסתיר את ה"הוא", את הילד, ולמחות את עקבותיו ( "הִתְחַבֵּא" ) , הבלש מבקש להתחקות אחר עקבות הילד ולחשוף את זהותו ( "מֵאָז אֲנִי מְחַפֵּשֹ" ) . ג' . ק . צ'סטרטון, העומד על עקרונות הסיפור הבלשי, טוען שפתרון תעלומת הרצח או חשיפת זהות הרוצח נוטים להימצא בחזית 11 גם בסדרת הכתבות "הפשע המשתלם" הסיפור ולא בשוליו . כותב פגיס שזהות הפושע מתחבאת מתחת למעטה של אחת מדמויות העלילה, ומוטב שתהיה זו דמות בולטת מאוד שלא היינו 12 אם כן, השימוש בגוף ראשון בשיר "מחבואים", חושדים בה . ובכלל בשירת פגיס, נועד ליצור הזדהות אוטומטית של הקורא עם הדובר במ...
To the book |
|
|