[ 27 ] וככה זה היה . כך נכנסתי לפלמ״ח וכך יצאתי ממנו . מה היה אחר-כך ? הרבה שנים והרבה חיים . כבר סיפרתי שאחרי הקרב בנבי סמואל, נשארו מהפלוגה שלושה . אחד מהם היה יוחנן ; היו הרבה נערים ואני לא הכרתי אותו מקרוב . בשנת 1967 , עשרים שנה אחרי המלחמה ההיא, היה לי בן חולה בבית החולים ״השרון״ והייתי צמודה אליו . בוקר אחד, אחרי לילה ארוך, יצאתי לקיוסק שממול, ללגום כוס קפה . הייתי תשושה ולא נראיתי הכי טוב בעולם . יושבת, והנה מישהו ניגש ונעמד על-ידי : ״בחיי שזו זיוה פאלק מגבעת חיים, את לא מכירה אותי ? ״ הייתי נבוכה . האיש גבוה, גדול, שמן, קירח, עם שפם — לא מכירה אותו . ״את היית בפלוגה של פוזה, מזכירה ? ״ הנהנתי — כן . ״אני יוחנן, נזכרת ? ״ הוא היה אז נער בן שבע-עשרה . קטן, רזה, ברח מבית הספר והגיע ל״הראל״, לקרבות ; ילד מפתח-תקוה . אני לא ראיתי אותו מאז, הוא לא מאלו שנפגשים אתם מדי-פעם . הוא, יוחנן, הכיר אותי, וכשאמר את שמו נפלו המחיצות ונעלמו השנים — והיינו שוב יחד . כשסיפרתי לו על מחלת בני אמר לי : ״את רואה את הבית הזה ממול — זה הבית שלך . פה את גרה, שומעת, שככה זה יהיה״ . במשך שנתיים זה היה הב...
To the book