כביש הצפון

115 את הארזים ובעיקר את הצמחייה הטבעית, צמחיית החורש, שיכולה עכשיו — בהיעדר צלם של האורנים והמחטים הרעילות — לפרוח . אלָה ואלון אלֶה עצים שנשארים, אומר מחמוד בחרבת אדמית, ומצביע על עץ האלון היפה שבצלו התחתן . ושם, הוא מצביע על ריבוע בטון על צלע ההר, היה הצריף שלו . הבדווים בני שבט ערב אל עראמשה, מחמש משפחות — מזעל, מגיס, סוידאן, גמעה ומשפחת עלי הקטנה — חיו שם משנות ה- 40 ועד 1979 . הם עסקו בחקלאות — גידלו טבק, חומוס, פול, עדשים, חיטה וצאן . לפני כן חיו באוהלים, חלקם עבדו כאריסים של ראש שבט אל ממלוכ שהתיישב באזור . בני משפחת סוידאן התגוררו עד 1950 באדמות שעליהן הוקם לימים קיבוץ אדמית . הם עברו משם בצו מִנהל לחרבת אדמית, ואחר כך לעראמשה . ובשנת 1970 , בלחץ מִנהל מקרקעי ישראל, החלו תושבי חרבת אדמית לעבור לריכוז החדש, מצפון-מזרח לכפר המקורי . את היחסים עם הקיבוצים מגדיר עלי פנטסטיים, מעל ומעבר . עוד בשנות ה- 30 הבריחו להם מזון ונשק מלבנון . את מתיהם עדיין קוברים תושבי עראמשה לעתים בחרבת אדמית . עלי מתיר את החבל הקושר את שער בית הקברות ונעמד ליד קבר בתו שמתה ממום בלב בגיל חודשיים . בניתי או...  To the book