|
|
פרק ה - תיאטרון במוגרבית - יהודית : "למלא חלל" | 133 ממרוקו הסתיימה לפני חמישים שנה, והקהל שלנו חי את ההצגה, אתה מרגיש שהוא רוצה לעלות לבמה . כל מרוקאי משוכנע שהוא השחקן הטוב ביותר בארץ . משוכנעים שזה קורה פה ועכשיו . בסוף אחת ההצגות אנחנו מציגים את השחקנים, וניגש אליי בחור מבוגר ואומר לי : מולייר לא נמצא כאן איתכם היום ? ( כהן, ריאיון אישי, 2017 ) אכן, ההתרגשות הביאה גם לשבירה של קונוונציות תיאטרוניות, כגון התעלמות מן הקיר הרביעי ( הקיר הדמיוני המפריד בין הקהל לבמה ) . כך למשל, באמצע מונולוג של הדמות הראשית במשרתם של שני אדונים נעמדו כמה צופים על רגליהם והשיאו עצות לשחקן כיצד לפתור את הקונפליקט הדרמטי . "לא איבדתי את העשתונות", סיפר השחקן יצחק בן - דוד ( מתוך קופמן - שמחון, 2010 , עמ' 103 ) . גם עירית פוגל - גבע, מפיקת הקמצן בבימוי אבגי, התייחסה לכך : כשהגענו עם ההצגה לבית שמש, הקשישים הגיעו שלוש שעות לפני . פתחנו להם את הדלתות כי לא היה מקום לשבת [ . . . ] ואז התחילה ההסתערות : אנשים עם מקלות עלו על הבמה ומיששו את התפאורה בחנו מקרוב את הדיקטים האלה שמאחוריהם אין כלום, פתאום הבנתי שזא...
To the book |
|
|