פִּסקת הגלות

211 כבוד, חירות ועמל- ישרים את גרסתה הראשונה של הטיוטה האנגלית פתח בעהם בהבטחה אלוהית עתיקה שמומשה באלף שנים ומחצה של ריבונות יהודית, וממנה עבר הישר לסיפורם של הצהרת בלפור ושל המנדט הבריטי . תצורה זו של השתלשלות העניינים השמה דגש על הכרה בין-לאומית עכשווית בזכות היסטורית עתיקה הייתה יכולה לעמוד בפני עצמה, אך בעהם הוסיף על גביה מערכת צידוקים נוספת . מכך שבעהם אינו מסתפק בטיעונו הראשון אפשר ללמוד על ספקנותו בנוגע לתוקפו של אחד משני רכיביה של ההשתלשלות או של שניהם . ייתכן שבעהם לא היה בטוח בתוקפה המדעי של ההיסטוריה שעליה נשענת הזכות ההיסטורית ואולי גם לא היה בטוח בתוקפה או בתחולתה של ההכרה הבין-לאומיות החדשה . כך או כך, בשלב כלשהו לאחר כתיבתה של הטיוטה כולה, הוסיף בעהם שתי פסקאות ארוכות והציב אותן בין סיומה של הריבונות היהודית ההיסטורית להצהרת בלפור . את הראשונה הוא פתח בחורבן המקדש על ידי 'הלגיונות הרומאיים' והוביל אל : ‘Exile of the greater part of our people and their dispersal among all the nations’ . ] … [ משם הוא עבר לפסקה הולכת ומתארכת על סבלו של העם בגלות . תחילה הוא כתב כך : ‘Thr...  To the book