בין מטקר להתבוננות | 145 של סובייקטים חד-פעמיים . “האובייקט המחקרי״ במחקר המדעי-פוזיטיביסטי מחולק, נמדד ומוערך על פי משתני המחקר שלו . הוא נדגם באופן שאין זה משנה מיהו הסובייקט המחקרי הספציפי, כל עוד הוא מתאים ל״גבולות המחקר״ . נקודת מוצא זו מעצבת את תפיסת יחסי חוקרות – נחקרים במחקר הפוזיטיביסטי כיחסי סובייקט – אובייקט המחייבים הפרדה, “תוקף״, “מהימנות״ ו״אובייקטיביות״, ויש בהם הנחה וציפייה לאי-השפעה הדדית בין החוקרת לנחקרים ( שקדי, 2003 ) . את הציפיות האלה לחלוקת תפקידים בין החוקרים לנחקרים אפשר לכנות במונחיו של בובר : יחסי ריחוק שבין “אני״ ו״לז״ ( בובר, 2000 ) . בובר מצביע על שני סוגים של יחסים שהאדם מכונן עם העולם ועם סביבתו האנושית, הלא- אנושית, החומרית והמטפיזית : הראשון הוא יחס של ריחוק ( אני-לז או אני-זה ) ; והשני הוא יחס של זיקה ( אני-אתה ) . היחס הראשון מאופיין בעניין השימושי של האני בזולת . על פי בובר זהו היחס השכיח יותר בשגרת יומנו, המכוונת לסיפוק מטרות, יעדים וצרכים ספציפיים . יחס הזיקה, לעומת זאת, מאופיין בתנועה של התקרבות, כניסה והכרה בָּאחר על מלוא כוליותו ונוכחותו . יחס ...
To the book