מרגולין ואני: טבע ההתבוננות

66 | פדגוגיה מתבוננת ותיקון עולם מגודר . בעוד חבריי הלכו לשחק בחצר מאחורי הגן, הייתי הולכת לפינה שלי בחורשה . עד היום, כשאני עוצמת את עיניי, אני יכולה לראות ולחוש בדמיוני את הרגעים שלי שם : קרני השמש החודרות מבעד לחופת העצים פנימה, הנבטים הרכים ופרחי הבר הצומחים בשולי החורשה, ריח האדמה הלחה ומחטי האורן שנערמו על הקרקע . הייתי לבד אבל לא פחדתי ולא דאגתי . גם לא דאגו לי . כשהספיק לי, הייתי חוזרת ומצטרפת אל שאר חבריי במשחקים בחצר הגן . לגדול בקיבוץ היה עבורי להתחנך על ברכי הטבע . כאמור, גדלנו בגני ילדים עם חצרות ללא גדר, ומגיל צעיר מאוד יצאנו לטיולים ברחבי הקיבוץ כעניין שבשגרה . כבר בגן הלכנו עם יוכבד הגננת אל מחוץ לקיבוץ : לראות שיטפון בוואדי, לשחק בדיונות, לחפש צבים או להסתכל איך הקַטֶּפֶת קוטפת כותנה בשדה . בחורף, לאחר הגשם הראשון, יצאנו לחיפוש שבלולים שהגיחו מהאדמה . אספנו את השבלולים, הבאנו אותם לגן, טיפלנו בהם וצפינו בהזדווגות ובהטלת הביצים . אספנו פטריות בחורשת האורנים לתבשיל לארוחת הצוהריים ( כילדים ידענו : אוספים רק אורניות וסגוליות ) . הטבע היה שלוב גם בתוכניות הלימודים בבית הספ...  To the book