ושהדמוקרטיה הפרוגרסיבית אינה יכולה לתת להן מענה , ולמעשה מעולם לא כוונה לעשות כן . מה אני עושה כאן ? לשם מה אני חי ? האם יש לחיי ייעוד כלשהו מעבר לעצם החיים ? — אלו הן שאלות שהטרידו בני אדם מקדמת דנא וימשיכו להטריד אותם עד קץ כל הדורות . אך לבני מערב אירופה התשובה שניתנה לשאלות אלו במשך מאות שנים כבר אינה רלוונטית . הם שמחים להכיר בזאת , אך שמחים פחות להכיר בכך שגם אם הם עצמם סבורים שסיפור ייעודה של היבשת תם ונשלם , השאלות בעינן עומדות . למעשה , הם מאוד לא שמחים להכיר בכך — עד כדי כך שהעלאת שאלות על משמעות הקיום נעשתה מין מפגן של נימוס קלוקל , והמקומות שאפשר להעלות בהם שאלות כאלו , קל וחומר לענות עליהן , התכווצו במספרם והתכווצה מידת שאיפתם לתת מענה של ממש . כלומר , אנשים הפסיקו ללכת לכנסיה , ולכן התקווה היא שהם ימצאו די משמעות בביקור בגלריה לאומנות מפעם לפעם או בהצטרפות למועדון הספר הטוב . הפילוסוף הגרמני יורגן הַבֶּרמַס התייחס לאחד ההיבטים של בבית הספר הישועי לפילוסופיה 2007 הבעיה בדיון שהנחה בשנת במינכן , בכותרת " מודעות למה שחסר " . הברמס ניסה לזהות פער בלבו של " העידן הפוסט - חילונ...
To the book