|
|
המתמחה פנתה אליי ושאלה בהיסוס : " מה לענות לה ? " שנינו הופתענו מהפנייה הידידותית מנפש כה מבודדת ופגועה . לא רצינו לומר משהו שיתפרש כדחייה או כנזיפה . זה היה לנו שטח הפקר , ארץ לא נודעת , מקום שבו לא זימנה לנו החברה קודים , כללים או קווים מנחים . היינו מתמחים טירונים , ולא היינו ערוכים לפנייה מצד חולה סכיזופרנית בבית חולים לחולי נפש , שהעלתה שאלה תמימה וידידותית על אפשרות של השתייכות חברתית . לא התנהלה כאן שיחה רגילה בין אנשים הקשובים להקשר החברתי . מהם בדיוק הכללים במצב כזה , החורג כל כך מגבולות קשר חברתי רגיל ? מה עושים ? מהן האפשרויות ? יכולתי לחשוב באותו רגע על שתי אפשרויות בלבד . יכולתי לספר לחולה סיפור שיחלץ את כולנו ממצב מביך , או לענות לה בכנות . יכולתי לומר לה : " יש בקבוצה מקום רק לשמונה אנשים " . יכולתי גם לומר : " בדיוק עמדנו לצאת מבית החולים " . שתי התשובות לא היו פוגעות ברגשותיה , לפחות לא על פני השטח , וקיומו של הבדל מעמדי המפריד בינינו לבינה לא היה מובלט . אך אף לא אחת מהתשובות הייתה האמת . במקומן , אמרתי לחולה באופן פשוט וישיר ככל האפשר שאנחנו מתמחים חדשים בפסיכולוגיה ...
To the book |
|
|