א. מניטשה המרושע ועד לאמנות של קרוצ'ה

202 שלמה זנד כבר בחיבור השחרות שלו כיצד מועילה ומזיקה ההיסטוריה לחיים , שהתפרסם ב – ,1874 בשיאה של תהלוכת הניצחון של ההיסטוריוגרפיה הלאומית, הוא יצא להתריע על הגודש וצריכת היתר של לימודי ההיסטוריה בתרבות הגרמנית . תודעת העבר וזיכרונו אמנם מבדילים את האדם משארית עולם החי אך הם עלולים גם לחנוק אותו, לדכא את דמיונו ובייחוד את כוח יצירתו . ודאי, אין לשלול את הנחיצות בעצם קיומה של תודעה היסטורית . ברם, גישתנו אליה חייבת להיות אינסטרומנטלית : באיזו מידה היא תורמת לנו ומהי כמות הידע הנדרשת לנו כדי לא לשקוע לחלוטין בשכחה בהמית ? יומרתה של הדיסציפלינה ההיסטורית להיות דוברת אמת מדעית, עמדה מגוחכת בעיני ניטשה, מוליכה אותו להשוות אותה לתאולוגיה ה"ימי ביניימית" שיצרה יראה כלפיה כדי לשכנע את מאמיניה באמת אחת ויחידה . לא שהאמת עניינה אותו כשלעצמה בפדגוגיה ההיסטורית . לדוגמה, הוא בפירוש לא דחה את ההיסטוריה המונומנטלית, כלומר "מיתוסטוריה" שמפארת אישים בעלי שיעור קומה, ומאורעות מלאי עוצמה . אולם מהר מאוד הוא השתכנע שישנן אמיתות על העבר לפחות כמספר ההיסטוריונים . ואם ניצני ביקורתו את הפוזיטיביזם באו לידי...  To the book