ה. על האילמים בהיסטוריה

109 היסטוריה בדמדומים מסים, חוזי שכירות, דוחות משטרה ועוד שימשו את ההיסטוריונים הכמותיים שמספרו את ההמונים וקטלגו את התנהגותם . כמעט כל מה ששרד על ה"למטה" הגיע מ"למעלה" : ממוסדות, ממנגנוני השליטה המלכותיים, הפיאודליים והדתיים . מי שהשאיר אחריו עדויות כתובות היה רק מי שידע לכתוב . ואלה שהיו מסוגלים לכתוב היו מעטים מאוד וכמעט תמיד תלויים בשלטון, אם ישירות ואם בעקיפין . ל"משכילים" של העבר גם לא הייתה האוטונומיה היחסית שמתקיימת בדמוקרטיות הליברליות המודרניות . ההמונים לעומת זאת נותרו תמיד אילמים . הם לא כתבו דבר ונוכחותם בהיסטוריה, מלבד אולי בזמנים נדירים של מרידות והתקוממויות, היא תמיד דרך מבטיהם של האחרים השליטים . כאשר עלתה ופרחה ההיסטוריה החדשה, המנטלית – נרטיבית היא נתקלה מראשיתה בבעיה שלא תמיד היא הייתה מודעת לה, או נכון יותר לומר, שהיא העדיפה להתעלם ממנה . כדי להמחיש זאת ניקח לדוגמה את שלושת החיבורים המוכרים אולי ביותר בסוגה : מונטיו של לה רואה לדורי, הגבינה והתולעים של גינצבורג ו שובו של מרטין גר של זימון דייוויס . חומר הגלם לשני החיבורים הראשונים היה פרוטוקולים של משפטי אינקוויזיצ...  To the book