|
|
248 יפתח בן אהרון בְּמַפְתֵּחַ מִתְחַלֵּף אַתָּה פּוֹתֵחַ אֶת הַבַּיִת, בּוֹ מְנַשֵּׁב הַשֶּׁלֶג הַלֹּא-אָמוּר . עַל פִּי הַדָּם הַנִּגָּר מֵעַיִן, מִפֶּה אוֹ מֵאֹזֶן, מִתְחַלֵּף הַמַּפְתֵּחַ שֶׁלְּךָ . מִתְחַלֵּף הַמַּפְתֵּחַ, מִתְחַלֶּפֶת הַמִּלָּה, לָהּ הֻתַּר לְנַשֵּׁב עִם הַפְּתוֹתִים . עַל-פִּי הָרוּחַ, הַהוֹדֶפֶת אוֹתְךָ קָדִימָה, מִתְכַּדֵּר הַשֶּׁלֶג סְבִיב לַמִּלָּה ( 112 : 1975 , Celan , תרגום י . ב . א . ) . מחד גיסא "השלג" ו"הרוח" וגם במובן מסוים "הבית", כאיכויות יסוד של העולם, ומאידך גיסא ה"עין", ה"פה" וה"אוזן" כמרכיבי יסוד של האדם . בתווך חיה "המילה", המהווה בשירה הצלאנית כפי שראינו מהות עצמאית הלוקחת חלק בעולם ובאדם כאחד . כשרוצים "לפתוח" את התמונות השיריות הללו צריך לזכור שהן מהוות מוקד להתגבשות של רבדי משמעות בלתי נדלים, העולים מתוכן באופן בלתי אמצעי דרך קריאת השיר . כל ניסיון לסכם אותן באופן מגדיר חוטא לפעילות השירית עצמה, או במילותיו של הנס פאול פיכטר ( Fiechter ) : "מי שתופס את הסימבול כסימן מסלף אותו . הוא אינו מייצג משהו אחר, אלא עומד רק בשביל עצמו ; משמעותו מוגש...
To the book |
|
|