|
|
102 יפתח בן אהרון אַךְ הִנֵּה מְקוֹם עוֹמְדֵךָ מִצְטַמֵּק : אַנָה תֵּלֵךְ, הַמְּעֻרְטָל – עַד – צֵל, אַנָה תֵּלֵךְ ? עֲלֵה, גַּשֵּׁשׁ מַעְלָה-מַעְלָה . הִנֵּה אַתָּה הוֹלֵךְ וְרָזֶה, וְעָלוּם, וְדַק ! וְדַק : חוּט שֶׁעָלָיו רוֹצֶה הַכּוֹכָב לָרֶדֶת : וּלְמַטָּה לִשְׂחוֹת, לְמַטָּה, שָׂם הוּא רוֹאֶה אֶת עַצְמוֹ מְהַבְהֵב בְּחוֹלוֹת שֶׁל מִלִּים נוֹדְדוֹת ( צלאן, 1994 : 18 ) . השיר "דבר גם אתה" מכיל בתוכו באופן צלול ומורכב כאחת את שאלת הקשר של השלילה, על שני היבטיה, אל תהליך ההתמרה, הטרנספורמציה . השיר מתחיל בכורח לדבר, לדבר כ"אחרון", להעיד וליצור . מופיעה בו כבר בתחילתו פנייה אל ה"אתה" של השיר, שלא להפריד את "הלאו מן הכן", פנייה ליצירה של תפיסה אחדותית המכילה את הצל והאור כחלק מאחדות דינאמית המאפשרת התחיות . אך כדי להעיד, כלומר ליצור שירה המאפשרת לבלתי ניתן לדיבור להופיע, על הדובר לוותר, להצטמצם, להפוך ל"חוט" . דרך ההפיכה לחוט יכולה שירה להופיע, יכולה "המילה" לדבר, "הכוכב" לרדת . אל תנתק את הלאו מן הכן הבקשה שלא "לנתק את הלאו מן הכן" מחזירה אותנו אל ההבחנה בין שני היבטי השלילה בשירת צלא...
To the book |
|
|