הערה אישית לסיום

413׀ על החיים ועל המוות אחדות אחר כך שוב, פתאום, הבליחה וביקעה את תודעתי ואת ישותי כולה הידיעה, התפיסה חסרת המפלט של מותי, במלוא משמעותה המדכאת . ושוב התמוטטתי לנוכח אפשרות האַין, הריק המוחלט, שידעתי שאני עומד לצלול לתוכו ברגע מותי, לנוכח התאפסותם המיידית של עולמי כולו, של כל מחשבותי, רגשותי, זיכרונותי, אהובי, מעשי . והרי זה כאילו מעולם לא הייתי . גם הפעם זה נמשך בערך יום, ושוב אספתי את עצמי, ושוב נותרו עצבות ורפיון, והחלה לזלוג לתוכי השאלה לשם מה . לשם מה ללמוד ולדעת, לשם מה להשיג דבר-מה, לשם מה ליהנות ולשם מה לאהוב אם דינם של כל אלה להיעלם, עבורי . לשם מה "להיות מישהו" אם דיני להיעלם, ובעבורי ייעלם גם "מי שהייתי" . בהמשך תפסתי שכל מי שאני מכיר, כל מי שיוכל להכיר אותי ולהוקיר אותי אף אחרי מותי — ייעלם בתוך פסיק של זמן . ותחושת חוסר הטעם של חיי קיבלה ממד נוסף . זה היה כמו כיבויו של אוד דולק אחרון במדורה שדעכה : אילו יכלו להתעורר בי מחשבות של "להנציח את עצמי", לכתוב יצירת מופת שתיזכר בתולדות התרבות, לעשות מעשה ולהיזכר בדברי ימי עמנו — הן היו גוועות ברגע ההוא . הנפילות אל תוך הבור השחור ...  To the book