מדע־פילוסופיה־אתיקה: סקירה היסטורית קצרה

822׀ על החיים ועל המוות קאנט, שטען כי "האובייקט כשהוא לעצמו נשאר תמיד בלתי ידוע" . אריסטו, לעומת אפלטון מורהו, האמין שגם השכל וגם החושים מאפשרים ידיעה . את ספרו ה"מטפיסיקה" הוא פותח בקביעה : "כל בני האדם שואפים מטבעם אל הדעת", מגדיר את האדם כ"בעל חיים בעל שכל" ורואה בחושים את "המקורות העיקריים של הידיעות שיש לנו מן הפרטים" . דהיינו, הוא סבור שהאדם מסוגל להכיר את המושאים החיצוניים "כפי שהם, בלי שום מכשול או עיוות שהשכל עצמו עלול לגרום" . בעניין המעבר לאתיקה, אפלטון סבר שהיכולת להגיע לאושר במישור האישי, שפירושו אצלו לחיות חיים מוסריים, מבוססת על הבנה ( מדעית ) של העולם . בעניין זה גישתו של אריסטו לא חרגה בהרבה מגישתו של אפלטון : אריסטו הגדיר ב"אתיקה" את הפעילות העליונה של האדם כפעילות עיונית, בהתאם להגדרתו כ"בעל חיים בעל שכל" . הוא ראה את האושר כ"טוב העליון" וביסס אותו על חוכמה עיונית וחוכמה מעשית . ( הראשונה כוללת עיון והתבוננות בבעיות פיזיות, מתמטיות, מטפיזיות ותיאולוגיות, והשנייה כוללת שלמות מוסרית . ) שילוב זה, של חשיבה מטפיזית ומוסרית, נמשך בדגשים שונים במשך יותר מאלפיים שנה . בימי ...  To the book