עשרה ימים במערב־ביירות הסיפור שלא סופר

7 חלק מהסוסים בורחים מהאורווה . . . פרסום ראשון גלוי נשקם יורשו לעזוב ללא פגע . כעבור כעשרים דקות, חזר השליח ובפיו תשובה שלילית . אנשי המִפקדה, כך מסר, ערוכים לקרב ואין בדעתם להיכנע . הם חמושים היטב ונחושים להילחם בכוחות צה"ל . לא ויתרתי . בעוד הגדוד נערך ללחימה, ניגשתי אל החפ"ק . המח"ט והמג"ד היו טרודים בקבוצת פקודות וביקשתי לדבר איתם . "אני חושב שאין מה למהר", אמרתי, "יש זמן . הקרב לא יברח . מדובר בשטח בנוי מאוכלס בצפיפות . תראו את הבניינים הגבוהים מסביב - אני חושש שיהיו לנו הרבה נפגעים" . השניים לא ירדו לסוף דעתי . "אנחנו לא מבינים מה אתה רוצה מאתנו ? " תבעו לדעת . עניתי שלא כדאי למהר והצעתי לשגר השליח פעם נוספת : "מפקדת האויב במצור, אנשיה לחוצים ומתוחים וייתכן שיעדיפו בסוף שלא להילחם" . חרף ספקנותם, ולאחר שהתייעצו עם האוגדונר, קיבלתי אור ירוק לפעולה . השליח יצא לדרכו ונעלם חיש קל במעלה הרחוב . אלא שלא חלפו דקות מרובות והוא חזר במרוצה, מתנשף ומבוהל . לא הניחו לו אפילו להתקרב למִפקדה . כמה מהלוחמים, כך סיפר, איימו עליו בנשק ודרשו ממנו להסתלק, תוך שהם משמיעים קללות כלפי אלמראבטון הבוג...  To the book