צמצום המפגש עם המציאות

החיים . העצמי הבוגר ללא ילדים, שאף הוא אובייקט מאוחר, "נלחם" מול 95 האובייקט המאוחר החדש, המורגש כזר — העצמי ההורי . גילי הסתגלה להורות בציפייה שלפני תקופת ההיריון, בחודשי ההיריון עצמם, וכמובן עם לידת התינוק . לעומת זאת, איתי מתקשה לשאת ולהכיל את ההתנסויות שבחודשי ההיריון ובאירוע הלידה . הוא מקבל את השינוי בחייו בשמחה, אבל בפועל ממשיך להתנהג כבן זוג ללא ילדים . הוא ממשיך להפוך את היום לזמן שינה ואת הלילה לזמן העבודה ומתקשה להתאים את הלו"ז שלו לזה של התינוק ושל אשתו . הוא אינו מוכן לוותר על נסיעות ה"אוורור" עם חבריו ועל יציאות בערבים במשך השבוע, ולעומת זאת ״מתקמצן״ על הוצאות הכרחיות עבור התינוק . הביטויים ההתנהגותיים משקפים קיבוע תפיסתי של איתי המתעלם מדרישות המציאות הידועות לו, הן אינטואיבית והן באמצעות בקשותיה הגלויות של גילי . הוא משתמט מהמשולש המשפחתי החדש מתוך תחושה ש"ממילא לא צריך אותי, אני רק אפריע" . גילי ואיתי נאחזים בחברים ובבני המשפחה האומרים להם שזה יעבור, ושזוהי רק תקופת הסתגלות זמנית . גילי : אני יודעת שהוא פחד לאבד אותי ולא רצה שאדע שהוא כל כך לא בשל להיות הורה . איתי : א...  To the book