הזמן כמשאב ממשי

עודד : עשר שנים היינו זוג, ובכל פעם שרציתי למסד את הקשר עם דנית, היא עדיין לא הייתה בשלה לכך . היא מתה מפחד לכל התחייבות ובסוף נסעה ללמוד לחו"ל ולא חזרה . עשר שנים מהחיים שלי כבר לא יחזרו . בעיניי אלה השנים הכי יפות, 20 עד 30 . איך לא הבנתי אחרי כמה שנים שהיא אף פעם לא תתחתן אתי ? מירי : כל השנים של גידול הילדים אמיר היה בקריירה הצבאית ואחר כך בנסיעות לחו"ל . אני גידלתי אותם לבד . הרגשתי שאני מגדלת את הילדים לבד ודווקא היו לי כוחות לזה, אבל לא היה לי כוח נפשי גם לפרידה ממושכת ממנו וגם להיות, בעצם, כמו אם חד - הורית . אמיר הבטיח ש"אוטוטו הוא חוזר", אבל בהדרגה שנינו ראינו שזה לא קורה, בתחילה עוד היה הרבה כעס בינינו ; אני מצדי כעסתי שהוא דוחה ודוחה את החזרה הביתה . אמיר כעס ש"אני לא מבינה אותו ומלחיצה" . אחרי זה באה ההתרחקות, ואחר כך שנים שהכחשנו שנינו את המחירים . ככל שחלף הזמן ולא קרה שינוי ממשי מעבר להבטחות, הזמן שעבר התמלא בריקנות ומאמץ מתמיד למלא את החלל שנוצר לי ולילדים . בשיחות בינינו אמיר לא יכול היה להודות שהוא החמיץ לגמרי את ההזדמנות להיות אבא, להיות בן זוג . בסוף הילדים כולם הג...  To the book