ההדדיות הגופנית לאחר טראומה

בהתנהגות שלו — קודם הוא לא עשה מה שביקשה, הוא לא הגיע בזמן שביקשה, הוא התעסק יותר מדי עם המחשב . משהו כבר לא יתאים לה, היא לא יכולה להיות אתו ונעשית ריקה וזועפת . בנותיה ( בנות שמונה ועשר ) זוכרות תמיד שאימא חלשה ממשהו . כל אחת בדרכה יודעת איך להסתדר כשאימא "בורחת" מהבית לחברותיה או נוסעת לאין - סוף סדנאות וטיפולים של תחזוקות גוף המשתרעים על סופי שבוע ארוכים ועל תקופות של חופשות . דווקא בהיעדרותה הן חשות בהקלה וברווחה : אפשר לנשום, לצעוק, להשתולל, לכעוס ולבכות בלי לחשוש מטריקת הדלתות שלה, בלי ההסתערות שלה בחמת זעם על מישהי מהן ( לא תמיד על זו שבאמת אשמה ) . לעתים היא מתמלאת בשמחת חיים ומרץ ולוקחת אותן לכיופים, מבשלת אתן, בודקת את השיעורים, אך כל אלה נקטעים לפתע כשהיא חשה מותשת בפתאומיות . מה שמתמלא תמיד מתרוקן בסוף, כמו מקצב חייה הגופניים של האם : האושר של ראשית הילדות והתקווה שהיו גלומים ביופיה, בגופה, באהבה שסביבה, התרסקו עם הפגיעה המינית בה . בדוגמה זו הגוף הפגוע של הילדה הופך ל"גופה" שחלקיה המתים והמנותקים "בולעים" את הגוף החי של בת הזוג והאם . הצמצום הזה קובע את ריתמוס חייה המכתיב...  To the book