אלימות פיזית מפרקת את תחושת השייכות

יש פגישות שבהן הבן הבכור מציע לה כל מיני פתרונות שהוא דווקא הצליח לממש במשפחה שלו עד שהגיע לקצה גבול היכולת, ולכן בחר להתגרש לא מכבר . הבן הצעיר מתכנס בעצמו ולא מדבר . לפעמים הוא נשבר ומתפרץ בהתקפי שנאה לכולם . ככל שעובר הזמן בטיפול ושום דבר לא משתנה, הם יוצרים מעגל סגור שהם נעים בו שוב ושוב ו"מתחפרים" בו עוד ועוד . המטפלת רואה שהמעגל הולך ומצטמצם ככל שהם חוזרים על אותן מחשבות, על אותם נושאים, על אותן דרכי פעולה ועל אותם ניסיונות היחלצות . מסכי ההתגוננות מפני הייאוש מתעבים וסוגרים עליהם . הם לא יכולים לסבול את נוכחותו של האב ואף לא את המחשבה עליו . הזעם על אמם מתעצם . בהדרגה מפסיקים הבנים לדבר על האב, דמותו נעלמת מהשיחות שביניהם, והם עוברים לנושא אחר, כביכול . כל אחד מהם משוחח עם האם על יחסיו שלו עמה . לעתים הם מדברים ב"אנחנו", לעתים הם רבים ביניהם . ככל שהם משוחחים על טוב הלב שלה, על המסירות שלה, על היותה "אם השנה", המטפלת חושבת לעצמה : הם החליטו על פירוק ועזיבה . באחת הפגישות האחרונות שני הבנים מניחים בפני האם אולטימטום — אם היא נשארת אתו, הם עוזבים אותה ואותו, הם לא יהיו יותר משפחה ...  To the book