המזוודה החומה יורדת מהבוידם

105 ״שולה, אריאלה ואני נפרדות, אנחנו לא מסתדרות, אני עוזבת . תמצאי לי משפחה אחרת . ״ הנה זה נאמר, זה נעשה . התממש הפחד הגדול מכול . כשלקחתי את התיק שלי לפני צאתי מהבית, שמעתי את אנג'י קובעת פגישה עם שולה למחרת . לפני שיצאתי עוד הספקתי לומר לה : ״אל תעשי שטויות . ״ הלכתי למסיבת חנוכה בגן של האחיין שלי, אורי . ישבתי על כיסא קטן, ובפעם הראשונה זה שלוש שנים היה לי קשה להיות בנוכחות הורים וילדים . לא הצלחתי לשלוט בדמעות ועזבתי את החגיגה בעיצומה . הסתובבתי ברחובות רמת השרון . הרגשתי שהנה, נקלעתי למצב שהפחיד אותי יותר מכול . האפשרות המאיימת ביותר, שאנג׳י תעזוב אם לא אעשה כרצונה, מתממשת . אך התחושה וההכרה האלה נתנו לי מין כוח מוזר : הפחד התהומי פתח פתח למשהו חדש . בתחושה - רק בתחושה, לא בתוכן - זה הזכיר לי את מצבי כחמש עשרה שנה קודם לכן, כשלא מצאתי את מקומי בארץ, ומתוך מצוקה גדולה התמודדתי עם החלק שבי שכבר היה מוכן לוותר ולחזור לאמריקה . גם אז חשתי רעד בכל הגוף והרגשתי פחד תהומי, שבקרקעיתו נוצר פתח למשהו חדש . כשנתתי לעצמי את הלגיטימציה, את הרשות לכל החלטה, בא החופש שבסופו של דבר הביא להשתלבות...  To the book