ארוחת בוקר בפיג'מות

24 החדר ומהמהירות שבה נתלו כל הפוסטרים, ולא אמרתי דבר על הבזבוז . בהמשך היום השתיים רקדו והכינו הופעה . הצטרפותי לריקוד עוררה את צחוקן הרם . זו הפעם הראשונה שבה מישהו לגלג על צורת הריקוד שלי . כשניני הלכה החגיגה נגמרה, ועם רדת החושך ירדה על הבית תחושת כבדות . אריאלה התאוננה על כאבי בטן והסתגרה בחדרה עם ווקמן . כעבור שעה קלה נכנסתי לשם ושאלתי איך היא מרגישה . היא ענתה שהיא בסדר . שאלתי אם היא עצובה, והיא אמרה שכן . ומהמקום הזה, ההורי, התומך, שילך ויתפוס חלק משמעותי בחיי בשנים הבאות, אמרתי לה : "אני רוצה שתדעי כמה אני שמחה שבאת אלי . אני מבינה שעצוב לך . זה טבעי, זה יעבור . " היא חייכה אלי . גם המילים שלי וגם החיוך שלה היו מאולצים אך מתחשבים . חזרתי לסלון, לטלוויזיה, אך עם כל רגע שעבר הרגשתי יותר מועקה ויותר בדידות . את העצבות שלה הבנתי, אך מה היה פשר העצבות והגעגועים החזקים שהציפו אותי ? למחרת הערתי אותה לארוחת בוקר מוכנה . היא ישבה מולי ולא דיברה . כך ישבנו, שתי נשים, צעירה ובוגרת, זרות זו לזו, לבושות בפיג'מות ואוכלות ארוחת בוקר בדממה . המועקה שירדה עלינו בערב הראשון הפכה למתח שהיה קשה...  To the book