עינת

והיא בחרה לחיות לבד . בדרך כלל סירבה עינת שנתייחס אל עברנו ואל מה שהביא אותנו לחיות ברחוב הזה . בפגישות האחרונות שבהן שיחקנו במשחק הזה, החלה עינת לספר שהיא ברחה מהבית כי היה שם צפוף מדי . היא ברחה כי ההורים היו מאוד דאגניים, אך למרות שברחה, לא חיפשו אותה במשך חודשים רבים . במרוצת הזמן סיפרה עינת במסגרת המשחק שהוריה החלו להתעניין בה, אבל רק בפגישה האחרונה שבה שיחקנו בו ההורים מצאו אותה ברחוב של האנשים הבודדים . לקראת אותו מעמד, בוימה סצנה של מפגש מרגש מאוד ביניהם : עינת אומרת להורים שאינה חוזרת הביתה, ולא יכולה להסביר להם מדוע היא מעדיפה לחיות לבדה . אחר כך החל משחק של בית חולים, תוך שימוש בבובות . הסבא מאושפז במצב קשה, הבן והנכד מחכים לתוצאות הניתוח . הם מבטאים דאגה, חרדה וצער . אני מנסה לדבר איתה על הסבא שנפטר לפני שנים אחדות, והיא אומרת : "אני לא יכולה לדבר על זה, זה יותר מדי עצוב לי ואני לא רוצה להיות עצובה . לא נדבר על זה, טוב ? נמשיך לשחק . " עינת מבטאת את העצב שלה באמצעות בובות האב והבן, העצובים בשל מחלתו של הסבא . גם המשחק הזה, בגרסאות שונות, נמשך אי-אלו פגישות . אחר כך יצרה עינ...  To the book